האמנם פעילות גופנית מאומצת יכולה להזיק ללב?

מאת חורש דור-חיים, פיזיולוג, מנהל מרכז O2 לבריאות הגוף והלב

החודש פורסמה בעיתון הניו יורק טיימס כתבה שעוררה סערה. הכתבה סקרה מספר מחקרים בינלאומיים עדכניים אשר מלמדים על השפעות שליליות על בריאות הלב כתוצאה מפעילות גופנית מאומצת. עיקר הטוענים להשפעות שליליות היו חוקרים מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה שערכו מחקר בהשתתפות ספורטאים בענף "קרוס קנטרי סקי" אשר משתתפים במרוץ  שכולל 56 מיילים של החלקה מאומצת מאוד על מגלשיים במישורי קרח בשוודיה. המחקר שתוצאותיו פורסמו בעיתון של האיגוד האירופאי לקרדיולוגיה, נמשך יותר מ- 10 שנים מצא שככל שהספורטאים היו בכושר טוב יותר וסיימו את המרוץ בזמן קצר יותר, כך גברה ההסתברות שיתאשפזו בבית חולים בגלל הפרעות קצב לב. מחקרים נוספים שפורסמו בעשור האחרון על המשתתפים בספורט הישגי הראו שינויים במערכת ההולכה החשמלית, חסימות הולכה, דופק איטי או מהיר מדי, פרפור בפרוזדורי הלב, הרחבה של מדורי הלב ושינויים נוספים במבנה הלב אצל ספורטאים תחרותיים בענפי אתלטיקה שונים.

נתונים אלה לצד מקרים קיצוניים של ספורטאים שנפטרו במהלך מרוץ או המקרה של שחקן הכדורגל האיטלקי פיירמריו מורוסיני שנפטר מדום לב במהלך משחק בשנת 2012, מעצימים את הטענה כי ספורט מאומץ מדי עלול לפגוע בלב ומגבירים את החשש אצל רבים לעסוק בפעילות גופנית מאומצת.
מחקר נוסף שפורסם החודש בכתב העת של הקולג' האמריקאי לקרדיולוגיה הראה שחולדות שאומנו באופן אינטנסיבי בריצות ממושכות, פיתחו רגישות יתר לפרפור פרוזדורים. נצפו שינויים בזרמי החשמל בלבם, הרחבה של הפרוזדורים ויצירה של רקמה סיבית צלקתית בפרוזדורי הלב.

מחקרים אלה ואחרים מגבירים מחד את החשש שיש לרבים לעסוק בפעילות גופנית מאומצת מחשש שיזיקו לעצמם. מאידך, אין עוררין על כך שהספרות המדעית תומכת בתרומה של פעילות גופנית למניעה של מחלות לב וכלי דם, מניעת השמנה וסוכרת, הורדת לחץ דם, הורדת שיעור התחלואה ומוות מכל סיבה שהיא.

כדי לאזן את הטענה של החוקרים השבדים בדבר הסיכון הכרוך בפעילות גופנית מאוזנת, הציגה  הכתבה בניו יורק טיימס את הטענה ההפוכה שמתבססת על מחקר ישראלי שנערך במכון הלב של בית החולים הדסה. המחקר שהייתי שותף לו ביחד עם פרופ' חיים לוטן, מנהל מערך הלב בהדסה וד"ר משה סוויסה, מומחה בהפרעות קצב הלב, סוקר בהרחבה במסגרת הכתבה ופורסם גם בכתב העת PLUS ONE . המחקר חושף מנגנון רב עוצמה, שהתגלה בחולדות מעבדה, המגן מפני הפרעות קצב קטלניות, בתלות בעצימות האימון הגופני. אציין כי במשך שנים מנסים לפתח תרופות שימנעו מוות פתאומי כתוצאה מהפרעות קצב, אך ללא הצלחה. בבית החולים הדסה מצאנו תרופה בעלת  אפקט בעוצמה של 300% ביחס לביקורת. מצאנו מינון מתאים לאימון גופני כדי לחסן את הלב מפני דום לב. להפתעתנו ככל שהפעילות הייתה אינטנסיבית יותר כך החיסון היה חזק יותר. עד כה ההמלצות של ארגוני הבריאות היו לפעילות גופנית מתונה כדי למנוע טרשת עורקים, ואולם אנו סבורים שדווקא אימון אירובי אינטנסיבי, מגן טוב יותר על הלב, בכך שהוא מונע התהוות של הפרעות קצב קטלניות ומוות כתוצאה מדום לב.

במחקר נוסף שערכנו,  מצאנו שישנה אפשרות לחסן את הלב מהפרעות קצב קטלניות ומוות פתאומי, גם אם נפגע הלב כתוצאה מאוטם שריר הלב. למעשה לב מאומן לאחר אוטם היה עמיד יותר מאשר לב "בריא" לכאורה, שאינו מאומן. ניתן להשתמש בתוכניות אימון בעוצמה גבוהה אך כמובן אימונים מבוקרים בהתייחס אליהם ממש כתרופת מרשם, תוך התאמת המינון המתאים, התדירות, מרכיבי הפעילות הגופנית וסוג הפעילות כדי להגיע לאיזון מתאים למצב הבריאותי. תופעות הלוואי הן מזעריות: הזעה, דופק גבוה בשעת הפעילות וקצת כאבי שרירים לאחר האימון.

לאימון הגופני, יש יכולת לשנות את תכונות התאי שריר הלב, להקטין את גודל הצלקת כתוצאה מהאוטם ולייצב את ההולכה החשמלית בלב. בנוסף, לייצר כלי דם חדשים, ממש מעקפים בלב, גם אם ישנה חסימה בעורקים הכליליים עם טרשת משמעותית. האימון משפר את זרימת הדם, ניצולת החמצן בלב, מוריד את רמת הדלקת בכלי הדם, משפר את גמישות כלי הדם, מוריד לחץ דם ומשפר את מצב את הפרופיל השומני המזיק והמאזן בין הכולסטרול הרע לכולסטרול הטוב.  בשונה מתרופות הפועלות ברמה הפרמקולוגית כנגד הפרעות קצב לב, הפעילות הגופנית מביאה גורמת לשינוי גנטי ברמת ה- DNA של תאי הלב. לכן פעילות גופנית מותאמת יכולה למנוע התקפי לב גם במצבים שבהם יש נטייה תורשתית למחלות לב וכלי דם. היום אנו נמצאים בעיצומו של מחקר קליני חדשני שמנסה לראשונה לבחון מהן שיטות האימון הטובות ביותר לחיסון הלב לאחר אוטם ובמצבים של אי ספיקת לב. באופן מסורתי, לאחר אירוע לב, נהוג לבצע פעילות אירובית מתונה במהלך תהליך של שיקום לב, שללא ספק מפחיתה את הסיכון להתקף לב חוזר. אנו חוקרים היום במרכז 2O שיטות אימון מתקדמות יותר, שיש להן להערכתנו יכולת להכפיל את יעילות השיקום לאחר אוטם שריר הלב.

כיצד אם כן, נסביר את הסתירה בין המחקרים השונים? עד כמה עוצמתי צריך להיות האימון? והאם יכול להזיק ללב?

את המחלוקת בין החוקרים השבדים לבין החוקרים מהדסה מיישב ד"ר משה סוויסה, מומחה בהפרעות קצב הלב. לדבריו: "המחקרים שהובאו בסקירה מעידים על אפשרות שהלב יפתח הפרעות קצב של הפרוזדורים, המדורים העליונים בלב כתוצאה מהאימון הגופני, אלו הן הפרעות קצב שכיחות שעשויות להיות טורדניות אך בדרך כלל לא קטלניות. המחקר שלנו מתמקד בחדרים שהם המדורים התחתונים של הלב. שם מצאנו אפקט הגנה לפעילות האירובית מפני פרפור חדרים שהיא הפרעת קצב קטלנית".

אין מחלוקת על כך שפעילות גופנית סדירה הוכחה כיעילה במניעה שניונית של אירועי לב  ובטיפול במחלות לב וכלי דם. כמובן שבמסגרת תוכנית לשיקום לב, הפעילות הגופנית מבוצעת לאחר בדיקות מקדימות ובהנחיה של פיזיולוג על פי הנתונים האישיים של המטופל ומצבו הפיזי. במקביל על המטופל להיות במעקב ע"י קרדיולוג.